אתה לא מחובר.

תזכורת - אין לעשות שימוש בדואר וואלה.

star lord

שליט הסיפור המתמשך, חבר צוות פרויקטים ו-badass

  • "star lord" started this thread
  • שלח הודעה פרטית

1

Monday, October 12th 2015, 5:51pm

סיפור בהמשכים - רובין הוד

במקור תכננתי לפרסם את הסיפור הזה בפורום איקרים, או לכתוב את כולו כסיפור אחד שלם בקובץ וורד ולהעלות את הקישור בשני הפורומים. אבל לא, גלדיאטוס. מגיע לכם סיפור איכותי פה ושם.
מי כאן מכיר את הסיפור על רובין הוד? הקשת ההוא שגונב מעשירים בשביל העניים? הרוב מכירים אותו מהסרט המצויר של דיסני, מהסרטים הרגילים (הרבים) ואולי מהסדרה מהעבר ומעד עצם היום הזה. מישהו יודע איך כל זה התחיל? מבלדות. סיפורים קצרים. כמעט אף אחד בעידן הזה לא קרא אותן, וגם אני לא - מזל שיש אינטרנט. בכל אופן, זה מוכן. שיניתי כמה מהדמויות במובני גיל, סיפור רקע ותפקיד. הסיפור מבוסס על הסיפורים באופן חלקי בלבד ועצמאי לגמרי. אין זכויות שמורות מכיוון שרובין הוד הוא סיפור עם. תהנו.
גם אם אתם לא קוראים את הכל, לפחות תתנו ביקורת על חלק מכל פרק.
_________________________________________________________________
_________________________________________________________________
כנסיית נוטינגהאם. רובין תמיד תהה לעצמו, למה עשירים מוכרחים ללכת לכנסייה? הם לורדים, הם מעל העם. למה לשבת עם כל האיכרים המסכנים באותו מבנה ישן, צפוף ומסריח, להקשיב לדרשותיו המייגעות של הנזיר טאק ולמלמל תפילות יבשות וחסרות משמעות? להסתכל על העניים מסתכלים עליך, האדון "האכזר" שבגללו הם חיים במצבם הנוכחי?
אבל הכל נגמר. רובין וארוסתו מאריאן הצליחו לעבור את הכנסייה, והשמש החמימה והרוח המערבית הנעימה קיבלו את פניהם. אצילים אחרים פנו לכיוון אדמותיהם, וגם רובין ומאריאן תכננו לעשות זאת. אבל רובין התעקש להישאר זמן-מה כדי לדבר עם ג'ולי פינדר, פרחח הכפר שחזר ממסע עם משפחתו מווייקפיילד. רובין נעשה מיודד עם משפחתו של ג'ולי לאחר שחס על ג'ולי אחרי שהוא ניסה לגנוב ממנו, ואז נתן למשפחתו חלקת אדמה.
למעשה, רובין לא ראה את ג'ולי עד שזה ירה ברגלו אבן מקלע. "בחייך, רובין! רק חזרתי מאיזה חור ארור וכבר אני רואה אותך מתמזמז עם מאריאן" אמר בנימוס האופייני לו. מאריאן הסתכלה על הילד בבלבול ואילו רובין צחק, החליף דברים עם הוריו של ג'ולי והמשיך עם מאריאן לכיוון אחוזתם הראשית. הם עברו את השוק. לפתע, רובין עצר. "מאריאן, אם תרצי, תמשיכי לכיוון האחוזה. אני צריך לקנות קמח לערב" הוא אמר, ובתגובה מאריאן הרימה גבה. "הכל מוכן לערב, רובין! לא צריך עוד אוכל. אני כבר קניתי אצל מאץ' קמח, ובדוכני השוק קניתי דג וירקות. אשתו של ויל הודיעה שהיא תכין את שאר הארוחה" היא אמרה.


רובין, מאריאן ואשתו של האציל וחברו הטוב ביותר של רובין, ויל סקרלט, תכננו סעודת הפתעה לכבוד יום הולדתו. רובין אמר למאריאן שהוא ילך למאץ' סתם כדי להגיד שלום, והם נפרדו. רובין הלך למאץ', ומצא אותו באמצע עבודה. הגבר שישב וטחן מולו היה גבר עב-כרס, בעל שפם עבות ושיער אדמדם. הוא החליף את אביו כטוחן נוטינגהאם לאחר שזה היה מהראשונים שהוצאו להורג בידי המלך ג'ון, אשר החל לבחור אנשים שככל הנראה עצבנו אותו מסיבה כלשהי ולהביאם למצודת להוצאה להורג. רובין ניחש מדוע הוא הוצא להורג וניחש שצדק לאחר ששאל את מאץ' וחטף אגרוף לאחר מכן. לאחר שסיים את עבודתו הקודמת, מאץ' התפנה לרובין והופתע. "רובין, חברי הותיק! מאריאן קנתה אתמול קמח, ובכמות גדולה. אז אני מניח שבאת בשביל.. זה?" אמר מאץ', וסיים את המשפט בלחישה. רובין הנהן והם הזיזו במאמצים משותפים את הרחיים וחשפו את מחסן החרבות החבוי תחתם.
ככל הנראה, אחד ממודיעיו של השריף גילה את שירות מכירת הנשק שתחנת הקמח הקטנה מספקת, והטוחן נהרג. לפחות מאץ' לא פחדן. רובין הודה למאץ', שילם לו סכום נאה ועזב. בסתר, ויל היה סייף, מהטובים ביותר, ועבר עם רובין מלוקסלי לנוטינגהאם. הם גדלו בלוקסלי, והמשיכו בחברותם. הם נדרו בילדותם להיות חברים עד שאחד מהם ימות, ואו-אז השני ינקום את מותו אם נרצח. רובין המשיך לכיוון אחוזתו כלפתע הוא נלקח מאחורי דוכן דגים סמוך. התוקף הוריד את המסכה, וחשף את פניו הנסערות של ויל. שערו הארוך של ויל בהק מזיעה, ונדן חרבו בצבץ ליד רגלו. "אה, חרב? מתנת יום הולדת? הייתי אומר שלא היית צריך, אבל אם לא היית עוצר אצל מאץ', כנראה היית גומר כמו אביו. החיילים של השריף השתלטו על האחוזה ומחפשים אותך" הוא אמר, ובמילתו האחרונה דקר באצבעו את ידו של רובין. "מאריאן מוגנת. אתה לא" אמר.

סתם אחד שכאן.
חבר לשעבר בצוותי פרויקטים, חדשות, הסיפור המתמשך ופנדה.
שליט הסיפור המתמשך בדימוס.

This post has been edited 1 times, last edit by "star lord" (Oct 12th 2015, 5:56pm)


2

Monday, October 12th 2015, 6:04pm

קודם כל, כל הכבוד על כך שאתה מפרסם כאן. שאפו.
לגופו של עניין, מרגיש לי שיש כאן יותר מדי דיבור עקיף ופחות מדי דיבור ישיר, ואז מתקבלת ההרגשה שאתה קורא דיווח, ולא סיפור.
דיבור ישיר הכוונה היא

"בחייך, רובין! רק חזרתי מאיזה חור ארור וכבר אני רואה אותך מתמזמז עם מאריאן"

ודיבור עקיף הוא

"רובין אמר למאריאן שהוא ילך למאץ' סתם כדי להגיד שלום"

אני מקווה שהבנת אותי.

3

Monday, October 12th 2015, 7:26pm

הסיפור נחמד מאוד בינתיים
[/img]

4

Monday, October 12th 2015, 9:27pm

נחמד מאוד, תודה ששיתפת :)
אליק בליק בום..Belik_Boom..זה אני..הגיע גם לפורום..לעשות לכם טרור...חחחחחחחחחחח...

5

Tuesday, October 13th 2015, 4:51pm

נחמד מאוד :)
-lord- new Legend


מנהל אגודת
UnderTakerZ



star lord

שליט הסיפור המתמשך, חבר צוות פרויקטים ו-badass

  • "star lord" started this thread
  • שלח הודעה פרטית

6

Tuesday, October 20th 2015, 6:41pm

ויל הביא לרוביו מעין מסיכה כדי להסתיר את פניו, והם החלו לרוץ דרך כיכר השוק הומת-האדם לכיוון אחוזתו של רובין. בהגיעם לשם הם התחבאו, לדברי ויל כדי לסקור את מספר החיילים באחוזה. לאחר כחצי שעה של המתנה שבה רובין התאפק ולא לרוץ לתוך האחוזה, ויל החל לזוז עם חרבו לכיוון שיח. כאשר חייל עבר במקום, הוא ערף את ראשו והחביא את הגופה. רובין הקיא ליד מקום מחבואו, כשלפתע הציץ מאחורי השיח וגילה כי שני חיילים משוחחים מולו. ויל, אשר ראה את חברו הטוב במצוקה, יצא ממקום מחבואו והסתער לעבר החיילים. לאחר שהרג אותם, כוח חיילים עצום יצא מהבית והקיף אותו.
רובין הסתכל בחוסר אונים בכוח הענק מקיף את ויל, כשמתוכו יוצא שריף נוטינגהאם - אדם רזה ומשופם, עם חזות אכזרית, קרה וקשוחה. חרב קצרה אחת בכל יד, סכין מוחבא בכל מגף עור מחוספס, חרב ארוכה הקשורה בנדן וחליפה מחויטת אשר ככל הנראה נועדה להסתיר כלי נשק נוספים. הוא בחן את ויל והרים גבה. "ויל סקרלט, אציל מן השורה הראשונה. מתומכיו הגדולים של המלך ריצ'רד. אתה מואשם ברצח שלושה חיילים ממשמר הוד מלכותו המלך ג'ון והחזקת נשק ללא אישור מהוד מעלתו" אמר בנימה כעוסה-במקצת ושמחה-במקצת. "גזר הדין הוא הוצאה להורג, מר סקרלט. למעשה, אני מאשים אותך גם בהסתרת מבוקש, רובין איש לוקסלי. אתה תעבור עינויים שבסופם תוצא להורג, אדוני" הוא אמר, ואינו טרח להסתיר את שמחתו הסדיסטית.

רובין צפה בשריף הסדיסטי מתענג באומרו דברים אלו. הוא כעס. המלך ג'ון השתלט על אנגליה בהיעדרו של המלך הנערץ ריצ'רד לב-ארי, והחל להשליט דיקטטורה. רובין צפה באנשי החוק מחליטים להרוג את אחד מן האזרחים הנאמנים ביותר בממלכה, וכעס. הוא הבין את השחיתות של ג'ון, ולמעשה, את כל השחיתות השלטונית כולה. הוא הבין את מעשיו, אשר הוא שיקר לעצמו כדי להפכם במוחו לדבר טוב. הוא הבין את פערי החברה המעוותים, את המציאות שכפו עליו להשתתף בה והוא עשה זאת מרצונו. הוא הבין כי לילדים כג'ולי פינדר אין עתיד חוץ מהפיכה לאיכר כפוף, שסופו להתדרדר לגנב העתיד למות. הוא הבין כי החוק כשל, וכי אלו שאוכפים אותו לכאורה הם הנבלים האמיתיים. הוא הבין, כי הוא התעלם מהאנשים האמיתיים, האזרחים "הנחותים" ממנו, כל ימיו, ורמס אותם.
אחרי שהבין את כל זה, הוא בנה קלע מאולתר לפי הדרך שבה ג'ולי פינדר לימד אותו. כאשר התאמץ להזכר בדרך קשירת החוט הקרוע ממכנסיו, הוא נדר לפעול למען עתידם של ילדים כמו ג'ולי, שנאלצים כבר מגיל צעיר להתמודד עם מציאות שאפילו אדם בוגר כורע תחתיה. הוא ירה בקלע, ולמרבה הפתעתו פגע בפרצופו של השריף. השריף נעשה כועס כל כך, שפרצופו נעשה אדמדם. והוא שלח את כל כוח החיילים לכיוונו של רובין.

סתם אחד שכאן.
חבר לשעבר בצוותי פרויקטים, חדשות, הסיפור המתמשך ופנדה.
שליט הסיפור המתמשך בדימוס.

7

Tuesday, October 20th 2015, 8:28pm

עדיין ממש טוב מקווה שזה ימשיך ככה
[/img]

star lord

שליט הסיפור המתמשך, חבר צוות פרויקטים ו-badass

  • "star lord" started this thread
  • שלח הודעה פרטית

8

Monday, October 26th 2015, 5:56pm

רובין צפה בחיילים הולכים באיטיות לעברו. או שמא העולם קפא? זוהי שאלה שלא היה לו זמן להתחבט בה. אחרי רגע אחד של גאונות - (או שמא רגע של התפכחות מאשליה וצלילות? רובין החליט שמוחו מתאמץ יותר מידי בשאלות מתוחכמות) - הוא אינו יכל ליצור עוד רגע כזה, ובוודאי שלא לאלתר אמצעי הגנה ומחבוא. אין לו את מוחו הקרבי של ויל, או את הכישרון היצירתי של ג'ולי, כושר היצירה של מאץ' או המחשבה של הנזיר טאק. אז הוא פנה וברח כמו שפן בן יומו הפוגש לראשונה שפן גדול יותר. הוא רץ לכיוון כיכר השוק כדי להתחבא בתוך ההמון, כשלפתע מחשבה הכתה במוחו. המשפט המטאפורי על ויל, ג'ולי, מאץ' וטאק, שכמו דברים רבים אחרים פשוט הופיע במוחו ללא רקע ואזהרה. אין לו כישרונות מיוחדים. להם יש.
הוא שינה כיוון, והלך בכיוון הנגדי לעבר החיילים. בצד המנוגד להם, כמובן. כאשר הוא איבד אותם, הוא רץ לעבר המטחנה של מאץ', ולאחר שיחה זריזה איתו הצליח לקחת ממנו פטיש מהנשקייה החבויה תחת אבני הרחיים. הוא רץ, מתעלם מהאנשים המבוהלים ברחוב המסתכלים על אציל מבוהל רץ עם פטיש בידו, והמשיך לרוץ לעבר אחוזתו. הוא ראה את השריף חותך את לחיו של ויל, רק דימום קטן. הוא פלט קריאת קרב משונה המורכבת מצלילי צעקה המושפעים מעז. כאשר השריף הסתובב, רובין זינק עם הפטיש בידו לכיוון פניו של השריף ופגע באפו הנפוח. השריף המדמם הרים את ראשו מן האדמה, ו-ויל בעט בפרצופו ועילף אותו. החברים הסתכלו זה על זה ו-ויל פרץ בצחוק. "ממי למדת את זה, רוב? מאריאן?" אמר תוך כדי צחוק היסטרי.

רובין לא יכל להתעכב. הוא הרגיש כאילו ישות חדשה השתלטה על מוחו: הוא הרגיש כאילו הוא הפך לרובין חדש יותר, טוב יותר, ממוקד יותר ויעיל יותר. כאילו הוא חייל מאומן בצבא המלך. כאילו הוא לא רק חייל, אלא גנרל. מפקד, אדמירל, כל תואר צבאי מיותר עם משמעות זהה. הוא המשיך לפעול לפי המשפט האקראי ההוא, והבין כי לכל מחשבה זניחה יכולה להיות משמעות. הוא חזר אל מאץ' בליוויו של ויל - אבל, למזלם הרע, כיתת החיילים תחקרה אותו בנוגע למקום הימצאו של רובין. הוא פגע בחייל אחד עם הפטיש, ו-ויל שלף את חרבו ונלחם בשני חיילים אחרים. מאץ', בינתיים, אילתר ועילף חייל באמצעות הטחת ראשו ברחיים. ההמון התרוקן מהמקום, ורובין נבעט לרחוב הריק. אותו החייל זרק את פטישו להמשך הרחוב, והשאיר אותו ללא הגנה. הוא הרים את חרבו כשלפתע פגעה בו אבן. ועוד אחת, ועוד אחת. רובין ניצל את ההסחה הפתאומית כדי להפיל את החייל מרגליו, הסתובב, ונוכח לראות את ג'ולי קולע אבנים. הם הנהנו אחד לשני לשלום, וג'ולי הצטרף לקרב עם הקלע. ממרחק בטוח.
בסופו של דבר הם הצליחו לעלף את כל החיילים, וזאת רק כי רובין ריסן את ויל ושכנע אותו לא להרוג. רובין הסתכל על החיילים המעולפים. "ויל, מאץ', אני רוצה להציע לכם משהו. אני מציע לכם לברוח איתי. ויל, ראית היום את שחיתות החוק. מאץ', אתה חווית זאת. אני רוצה לברוח מכאן ולעשות משהו, לא משנה מה. אני יודע שזה נשמע מטורף, אפילו אני חושד שהשתגעתי. אבל אני בורח. ואתם?" הוא אמר, ואז הוסיף "ולא ג'ולי, אתה לא בא איתי" לאכזבת הנער. ויל הסכים בהתלהבות. מאץ' הסכים. הוא הוביל אותם לכנסייה, אל הנזיר טאק. אדם עב כרס עם הבעה משועשעת אך מלומדת על פניו. הם נפגשו, והתעכבו כעשרים דקות בעקבות ההתלהבות האנרכיסטית שפרצה בין רובין לטאק. והם פנו לברוח מהעיר.

הם עברו את שערי נוטינגהאם, ורובין נפרד לשלום מג'ולי. "תשמור על מאריאן. אני אדאג לך, לה, לשניכם" הוא אמר בקול יציב. ג'ולי הסתכל עליו בהבעה משועשעת. "זה היה הדבר הכי רציני ששמעתי ממך עד היום. מה קרה, השריף פגע בך עם פטיש?" הוא אמר ופרץ בצחוק. רובין חייך, וארבעת הגברים פנו לדרכם. לא חלף זמן רב וחץ קשת פגע ליד רגלו של רובין. הם הסתובבו, וראו כוח ענק של חיילים - בהנהגת השריף המדמם, כבודו פגוע ותאוותו לדם רק גדלה וגדלה - צועד לעברם. אז הם ברחו עד שהגיעו ליער הקרוב. הם לא ידעו איזה כי הם לא טרחו לזהותו. הם רק ברחו. טאק בחן את הסביבה, וגרם להם לצחקק צחוק מהוסס לאחר שדימה עץ אלון למטחנה. הם הסתכלו כולם על היער שהגיעו אליו.
רובין הוד ביער שרווד.

סתם אחד שכאן.
חבר לשעבר בצוותי פרויקטים, חדשות, הסיפור המתמשך ופנדה.
שליט הסיפור המתמשך בדימוס.

9

Tuesday, October 27th 2015, 5:07pm

התפתחות מהירה מאוד (אולי יותר מדי מהירה) אבל ממש טובה
[/img]